התעוררתי לכאוס, לתוך צעקות וסירנות. התעוררתי לזירת תאונה, התאונה שלי. באותו רגע הבנתי שהחיים שלי עומדים להתמוטט. אני נהגתי את הרכב שלי ואת הבנות שלי לתוך צומת המוות.
***
״אמא״, יובל מתקשרת בהתרגשות שיא, ״את לא מאמינה. הציעו לי כבר היום להישאר לשיעור מחול של הקבוצה הבוגרת. בבקשה אמא את מרשה?״
״ברור יובל. ברור שאני מרשה״.
אז יובל נשארת לשיעור המאוחר והיא הכי מאושרת. ״תודה אמא, תודה. את האמא הכי טובה בעולם!״
בחירה מספר 1.
השעה 20:30. מגיעה השעה לנסוע לאסוף את יובל מהחוג. אני יוצאת מהבית ונכנסת לרכב. מתניעה אותו.
הילה מתקשרת, ״אמא, בבקשה, אני יכולה לבוא איתך לאסוף את יובל?״.
״בטח חיים שלי, ברור שאת יכולה. אני מחכה״. הילה מצטרפת. בחירה מספר 2.
אנחנו מגיעות ליובל. היא מחכה בחוץ, נפרדת מחברה שחיכתה איתה, פותחת את דלת הרכב וכולה זורחת מאושר. היא מבחינה שהילה יושבת במקום שלה. היא לא אוהבת את זה אבל כהרגלה לא נותנת לזה להעיב על השמחה שלה. יובל, כמו יובל, מבקשת בדרכה מהילה לעבור מקום. הילה, כמו הילה, כשיובל מבקשת, מסכימה. אני בוחרת לא להתערב ונותנת להן להסתדר ביניהן. הן מתחלפות.
בחירה מספר 3.
״יובל אכלת משהו?״, אני שואלת, ״השעה כבר 21:00״. יובל כמובן עונה שהיא לא אכלה מאז ארוחת הצהריים. אני מציעה גלידה. יובל והילה מבסוטיות עד הגג. נוסעות לגלידה.
בחירה מס׳ 4.
בדרך יובל משתפת בהתרגשות על השיעור עם החוג המתקדם בו רק הבנות הבוגרות משתתפות. הן ויובל. העובדה הזו כבר משמחת אותה, כך היא אומרת. "אמא, את לא מאמינה, הצלחתי להשתלב כמעט מייד. אני כבר יודעת את הריקוד. כולו החמיאו לי וקיבלו אותי כל כך יפה. בכלל לא הרגשתי תחרות, וזה הכי חשוב לי, את יודעת את זה. אני לא אוהבת להרגיש שמסתכלים עליי בקנאה או משהו כזה". היא מצחקקת, מבינה על פי החיוך שלי שמציץ אליה מהמראה וההנהון הכמעט בלתי מורגש שלי בראש, שאני מבינה היטב, ואז ממשיכה "נו את מבינה אותי".
"כן אני מבינה יובלית שלי, צנועה שלי. לא אוהבת לבלוט. למרות שאני מידי פעם מנסה לגרום לך להראות קצת תרגילים, אפילו סתם בארוחת ערב עם סבא וסבתא, או כשהיינו אז בקניון עם שרון ושני, ומירי וגל. זוכרת את זה?", אני שואלת אותה. יובל צוחקת, "ברור שאני זוכרת. רצית שאני אראה להן גלגלון וגשר בעמידה במשחקייה למטה בקניון רוטשילד, נכון?"
"נכון", אני עונה בחיוך. "בסוף, אחרי שכנועים הסכמת לעשות כמה תרגילים. זוכרת איך הן התלהבו?"
"ברור שאני זוכרת ואני בכלל לא הקפדתי על טכניקה. גם כן את, מביכה אותי. את יודעת שאני לא אוהבת את זה", היא ממשיכה. אני מחייכת.
הילה אומרת: "אמא, הנה הגענו לדלי קרים".
אני מחנה, נותנת להן כסף ואומרת להן שאמתין להן באוטו ושהן יכולות לקנות מה שבא להן. אני מבקשת שיקנו לי גלידת יוגורט בגביע בלי תוספות. בינתיים הראש שלי ממשיך לעבוד, ואני שוב ושוב חושבת על גיוס תושבי חוץ לסניף, פרי שיתוף פעולה ארוך של ריקי, הסגנית המדהימה שלי עם שגיא מהבנקאות הפרטית הבינלאומית. הגיוסים האלה יחד עם הכספים שהועברו על ידם לארץ ושהופקדו אצלי בסניף מאוד תמכו ברווחיות וביעדים של הסניף. אני גם יודעת ששלומי, הבנקאי שלי, שהפך כבר למומחה בנושא, קיבל הנחיות מדויקות, כולל את כל האישורים הרגולטוריים לפתיחת החשבונות וכמובן הכשרה רגולטורית לגבי מקור הכספים שהועברו. בכל זאת יש עכשיו איזו שהיא בדיקה שמתנהלת בנושא ואני מודה שזה מטריד אותי. בעיקר עיתוי הבדיקה. עכשיו שבוע לפני סוף שנה בוחרים לבצע בקרה בנושא, כשהכול מתנהל כשורה חודשים ארוכים? זה לא נראה לי מקרי, אני חושבת. מישהו אולי מנסה לחפש כל מיני סיבות למנוע מאיתנו להצטיין. אני לא מתכוונת לתת למישהו לקחת מהבנקאים שלי את ההצטיינות, שעבורה הם קרעו את התחת שנה שלמה! אין מצב! בינתיים אני שמה לב שבגלידרייה יש עיכוב קטן. אני מבחינה שהבנות מתלבטות. הן מגיעות אליי. פותחות את הדלת. יובל מעבירה לי את הגלידה שהזמנתי ואומרת "אמא, הילה לא רוצה את הגלידה בגלל הסוכריות, למרות שהיא ביקשה אותן. לא טעים לה". אני מסתכלת על הילה שמושכת כתפיים. "מה קרה חיים שלי?", אני שואלת אותה. "לא יודעת, אמא", היא עונה לי", שמו לי מלא סוכריות ולא טעים לי. אבל יובל מסכימה לקחת את זה. טוב אמא?". אני מסתכלת על יובל בשאלה. "לא נורא, אמא, לא אכפת לי. אני אקח את זה", יובל עונה לשאלה הדוממת שלי. אבל אנחנו חוזרות כדי לקנות לה גלידה אחרת. בסדר?"
"אין בעיה", אני אומרת.
אני שוב בוחרת לתת להן להסתדר.
בחירה מס׳ 5.
אני כל כך גאה ביובל. תמיד מוצאת את הפשרה, והכי חשוב עבורי לראות אותה מתפשרת מתוך מקום של כוח, של עוצמה, לא מתוך חולשה.
הן קונות את הגלידה הנוספת. נכנסות לרכב. הן עוזרות אחת לשנייה להחזיק את הגלידה כדי שתוכלנה לחגור חגורות בטיחות. "כולן חגורות?", אני שואלת לפני שאני מתחילה בנסיעה. ברגע שהן מאשרות שהן חגורות וישובות בנוחות, אני מתחילה בנסיעה הביתה. רכב מימין מפריע לי לפנות ימינה ואני מחליטה לא להסתכן ולעקוף אותו ופונה שמאלה.
בחירה מס׳ 6.
צומת מסוכן
הערב, בו חיי התהפכו, שזור כולו בהחלטות, כאשר כל בחירה מובילה למעשה וכל מעשה טומן בחובו בחירה נוספת. דבר מוביל לדבר. אנחנו מגיעות לצומת. אני עומדת אחרי רכב שממתין שהצומת מתפנה ונכנס. אני ממתינה שהרכב יסיים את חציית הצומת וברגע שאני מבחינה שהצומת פנוי, אני מתחילה לגלוש לאט לתוך מרכז הכביש. אני זהירה כי זה צומת שאני לא אוהבת ובדרך כלל אני לא נוסעת מפה. זה צומת לא מרומזר, שמהווה משפך לשני צמתים נוספים. קשה לראות למרחק בגלל הצמחייה שמהווה חוצץ בין שני הצירים של הכביש וגם בגלל שהמשך הכביש לכיוון נס ציונה ורחובות, מתעקל, כך שקשה להבחין ברכב שמגיע משם, עד שהוא כבר כמעט ברמזור. אז אני זהירה. באמת זהירה. הרבה יותר מתמיד.
האם זה מספיק?
הולך רגל עומד על המדרכה ורוצה לחצות. אני בוחרת לעצור ולאפשר לו לעבור.
בחירה מס׳ 7.
מונית שירות מגיעה במהירות. הנהג עובר את הרמזור באדום. הוא ממהר הביתה. כך הוא מסביר אחר כך כשכבר הכל השתנה. כשהכל בלתי הפיך. הפגיעה בלתי הפיכה. הילה נפצעת אנושות ושורדת. יובל נשארת בת 11.
הוא בוחר לא להאט ולא להזיז את ההגה קצת שמאלה. בחירה שלו.
האם הוא חושב בשש השנים שחלפו מאז על הבחירות שהוא עשה באותו ערב? האם הוא חווה את אותה רמת כאב ואשמה עצמית על הבחירות האלה כמוני, אמא של יובל?
אני בוחרת לא לעסוק בו. לא בבחירות שלו, לא באשמה שלו.
אני בוחרת להציל את משפחתי.
בוחרת בחיים.
זוהי בחירה יומיומית, שעה שעה, בחירה מתוך כאוס, מתוך מעמקי השבר והצער שרק אמא יכולה להבין.
השיר של אמיר דדון, "לבחור נכון", מחזיר אותי תמיד לאותה נקודת אל חזור, בה חיי השתנו, בה הבחירות שביצעתי משנות את חיי ואת חיי משפחתי לנצח. אותן בחירות שמלוות את חיי בכאב אינסופי, בגעגוע ובשאלה החוזרת: "מה אם הייתי בוחרת אחרת?". שבע בחירות, מספר שמלווה את חיי מאז ומתמיד, שמופיע במחצית מספרות תעודת הזהות שלי. האם שבע הבחירות באותו ערב גורלי לא היו מקריות? כן, המחשבה הזו חולפת לי בראש בכל פעם שאני מנתחת, בכל פעם שאני נזכרת. בעצם אי אפשר להשתמש בפועל מבניין "פעיל" בשורש הזה, השורש ז.כ.ר, כי אני לא מבצעת פעולה רצונית, פעילה, אני נזכרת, פעולה שמגיחה אליי, ללא הזמנה, הזיכרון הוא זה שמגיע אליי, ככה פתאום, כופה את עצמו עליי, זו לא בחירה פעילה שלי. כל כך הרבה תהיות וניסיונות לענות על השאלה ״מתי אלמד לבחור נכון בלי להביט שוב לאחור?״, כל כך הרבה כאב שעולה ממעמקי הנשמה וכל כך הרבה קושי לענות.
לחשב מסלול מחדש
כל כך הרבה אשמה על אותן בחירות. הרי אני זו שנהגתי ברכב, אני בעלת השליטה, בעלת השליטה על הבחירה לאפשר ליובל להישאר לשעה הנוספת, שבוע מוקדם מהמתוכנן, על הצירוף של הילה לנסיעה, על החלפת המקומות – כולם יודעים שאסור להחליף מקומות ברכב! זה מזל רע! איך נתתי לזה לקרות? ועוד ועוד אשמה. למה בכלל אני זו שיוצאת לאסוף את יובל כשאני עייפה כל כך?! אני יכולה להתעקש שאמנון ייצא, אז מה אם הוא עייף או "גמור"? אז מה? למה אני מציעה גלידה? אז מה אם אני עייפה ולא בא לי עכשיו לעמוד במטבח ולהכין ליובל ארוחת ערב? אני בוחרת להקל על עצמי , זו האמת. האמת הכואבת המצליפה בלי רחמים ברגשות החשופים, ששורפת כל חלקה טובה ותובעת נקמה. תובעת נקמה מהאמא שמאבדת את מה שלא ניתן לאבד, את מה שאסור לאבד! אני, האמא הזאת, שבוחרת לתת לה, לאמת לכאורה הזו, לאמת הפשטנית והצדקנית הזו לקנן בי חודשים ושנים. אני האמא הזו שלא מקשיבה להסברים של בוחן התנועה על מה שקרה שם בצומת, לאלו של חוקר המשטרה על הנהג הפוגע, שמדובר בעבריין תנועה ותיק עם אינספור אירועים כאלה ולא של הפסיכולוגית שלי שמדברת איתי על למה החיים לא בנויים מסיבה ותוצאה. אני בוחרת להלקות את עצמי ולהכאיב לעצמי כל כך עד שאי אפשר. עד שכל ישותי מדשדשת שם בתהום המבעבע של האשם. אני הנהגת, למען השם, אני האמא, המאפשרת, בת הזוג המאפשרת, זו שלוקחת את כל האחריות עליה תמיד, שרוצה שלכולם יהיה טוב. זהו הדפוס של חיי. הילדה הבכורה, הטובה, זו ששומרת על אחיה הקטנים ממנה, שלפעמים גם קצת אמא לאמא שלה, לאמא היקרה שלה, שתלויה בה כל כך לפעמים. המדריכה, הקצינה, המנהלת. גם פה אני המנהלת, אני האחראית, אני האשמה. כי מנהל טוב, כמו מפקד טוב, לוקח אחריות, כן על הצלחות, אבל יותר מזה על כישלונות. זה הכישלון של חיי, שממנו אין תקומה ועליו אין כפרה. ככה אני מתנהלת כל כך הרבה זמן, בוחרת להמשיך להילחם עבור המשפחה שלי, כי כך חונכתי, בוחרת להמשיך להוביל אותם, להתוות להם את הדרך לתקומה, לשגרה, להחלמה, אבל במקביל לא מרפה מהתהום האפלה, שמאיימת לגרור אותי ואת מפעל חיי, אליה, לחושך האינסופי. אני נגררת ומושכת, עולה ויורדת.
אבל יש משהו שלא מאפשר לי לצלול. גלגל הצלה שבזכותו, מתוך התהום, אני בוחרת לצמוח. ההבנה הקשה, שיש דברים שאינם בשליטתנו. הבנה שגורמת לי בכל זאת לנהל את הבחירות שלי, ולא את של האחר. הבנה שעוסקת במיקוד שליטה פנימי ולא כזו שעוסקת בחיצוני, באחר, בנסיבות. את האחר, את הנסיבות, את שאירע, לצערי העמוק אין בשליטתי לשנות. אבל אני יכולה לשלוט במה שכן.
במונופול של חיינו, כולנו בוחרים מה לקנות, מה לא לקנות, לאן לפנות, אם לפנות. הבחירות של השחקנים האחרים אינן בשליטתנו. האם כולנו שחקנים במשחק שכל תוצאותיו מושפעות מהבחירות של שחקן שמולנו?
