ואז מגיע הרגע – אחרי שכבר הזעתם וכתבתם וחשבתם ומחקתם וכתבתם שוב – שאתם יושבים מול מסך המחשב ושונאים את מה שכתבתם.
שונאים, מתעבים, רוצים להקיא, רוצים למחוק הכול ולא להתחיל מחדש, או לפחות להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה בשנה הקרובה. "מה עלה בדעתי", אתם מדברים עם עצמכם, "לכתוב ספר?! למה שזה יעניין מישהו מה שיש לי לומר?"
נשמע מוכר?
אני דולה של ספרים ואני יכולה לעזור. מה זה אומר? זה אומר שאני מלווה אתכם מהרגע שבו יש לכם רק רעיון ושם לספר ועד שאתם מחזיקים את הספר היפהפה שלכם ביד – בבניית השלד של הספר, בתהליך הכתיבה (תהליך שאפשר להרגיש בו בודדים), בעריכת הספר, ואני איתכם גם ברגעים האלה של ספקות ושבירה.
כמלווה של סופרים בכתיבה וכעורכת ספרי עיון, הדרכה והשראה פגשתי עשרות כותבים. ותנו לי לומר לכם: עוד לא פגשתי כותב שלא עבר מתישהו את תסמונת השנאה העצמית, או בשמה האחר: "מי עשה אותך סופר/ת".
קווים לדמותה של התסמונת:
1. בהלה. הייתה לכם אש בלב שקראה לכם לכתוב ספר. הסתובבתם עם הספר הזה בבטן כבר הרבה זמן והרגשתם שהוא צריך לצאת. פתאום החזון שהוציא אתכם לדרך מתעמעם ואתם לא מבינים למה אתם צריכים את זה.
2. התרופפות משמעת. בלידה של כל ספר יש שלב ארוך ומתמשך שבו צריך פשוט… לשבת על הטוסיק ולכתוב ולכתוב. ולכתוב עוד. זה דורש משמעת וזה פלאטו ארוך שסופו לא נראה, ובדרך כלל אין מי שקורא את מה שכתבתם, מכוון ומוסיף מילה טובה, כי עורכים מתחילים לעבוד בדרך כלל כשהספר כתוב. בשלב סיזיפי ולא סקסי בעליל זה מתגנבים הספקות. לכן זה חשוב שאני אתך כבר בשלב הזה.
3. מתקפת צניעות. אמרו את זה קודם. ברור שאמרו, בטח שאמרו, ואיך יש לי האומץ לחזור על דברי חכמים, ומאיפה החוצפה לחשוב שיש לי מה להציע?
האמת, שזה לא רע. קצת ענווה וספק יעשו טוב לספר ולכם. אבל אם זה משתלט עליכם, מרפה את ידיכם ומונע מכם להמשיך לכתוב את הספר, כדאי לנקוט בפעולות.
אתם לא לבד
אז מה נוכל לעשות כדי למזער את נזקי התסמונת?
1. להכיר במציאות. אתם רוצים להוציא ספר – זו זכותכם, זו הנתינה שלכם לעולם ולאהוביכם, זה לגיטימי, ואתם לא צריכים להתנצל על זה. המשיכו בדרככם, גאים ושלמים!
2. לעשות הפסקה מתודית. קחו שבועיים-חודש הפסקה מהכתיבה. אל תפחדו שהמעיין ייבש בינתיים. הוא לא. בעוד חודש תקראו את כל מה שכתבתם עד כה בעיניים רעננות ותראו מה אתם מרגישים.
3. למצוא קוראת ביקורתיות. כדולה של ספרים אני הקוראת הביקורתית שלכם, שעוברת על החומרים ונותנת לכם משוב. אבל אתם יכולים כמובן לבחור בחבר או חברה שאתם סומכים עליהם ולבקש מהם לקרוא ולומר לכם מה דעתם.
4. לחפש קוראי בטא. בדרך כלל עושים את זה בסיום כתיבת הספר, אבל אם התסמונת מרימה את ראשה המכוער, אפשר להגמיש את הכללים…
קוראי בטא הם אנשים שמוכנים לקרוא את הספר לפני שהוא יוצא לאור ולתת עליו משוב. חשוב שיהיו ביניהם אנשים שאתם לא מכירים. ביחד נבקש מהם לקרוא את החומר ולחוות דעה כללית ולתת תשובות לשאלות ספציפיות שמטרידות אותנו, למשל: בפרק 6 – האם ברור שהשיטה מסתעפת לשני מסלולים? או: האם מובן שאני מדברת לדמות של עצמי כילדה קטנה?
5. להתמודד. להבין שכאשר אתם כותבים ספר אתם שמים את עצמכם לבחינה של הקוראים. האם הם אוהבים? האם הם ימליצו לחבריהם? אין ברירה, צריך לעמוד בזה בגבורה.
מה לא לעשות בעת התסמונת:
1. לא לקחת ללב. אין ספר שלא יכול להיתרם מביקורת בונה, שיפורים ושפצורים. קחו את הביקורת בפרופורציה והשתדלו להיצמד לקול הפנימי שלכם. האם הקול הפנימי אומר לכם שהביקורת נכונה? – מצוין, יש על מה לעבוד. לא? – מותר לכם לא להתייחס אליה.
2. לא לעבור על הספר ולערוך, למחוק ולשנות. אתם לא במצב מתאים לעשות את זה כרגע.
3. לא להשתגע. מדובר בספר, לא במבחן לאישיות שלכם.
4. לא להרים ידיים. גם אם תקבלו פידבקים שליליים, התייחסו אליהם כאל מנוף שיסייע לכם להשתפר ולכתוב טוב יותר.
תמונה: px
ותודה לתומר קרמן על העריכה הלשונית ולאיילת הירשמן על העריכה הספרותית. כן, גם עורכת צריכה עורכים.
