הרשו לי לפצוח בווידוי: למרות שאני מאמינה ומספרת לסופרים שעובדים איתי שאין דבר כזה מחסום כתיבה, שכתיבה זו עבודה ועניין של משמעת, הרי שבימים אלו אני חווה משבר ומוצאת את עצמי בלי מילים מול העמוד הריק.
הכול התחיל כשעיצבתי את האתר, ואופיר שוורץ בונה האתר אמר לי שאני צריכה לכתוב כל שבוע 800 מילה בבלוג, כי ככה גוגל אוהב את זה. אז כתבתי ופרסמתי בבלוג ובפייסבוק, וקיבלתי לייקים ופידבקים חיוביים, ונהניתי לי, עד שפעם אחת כתבתי פוסט: "חינם מעורכת ספרותית: צעדים פשוטים (יחסית), שישדרגו פלאים את הספר שלכם". בין היתר, המלצתי שם: "היו אתם העורכים של עצמכם". כלומר: ערכו את עצמכם, לפני שאתם שולחים את הטקסטים לעורכת. מישהו הגיב לי: זו אחת ההמלצות הפחות טובות ששמעתי במהלך השנים". מישהי אחרת כתבה לי שהיא לא מסכימה עם כל ההמלצות. ואני? – הפסקתי לכתוב.
קרה לכם?
מה עושים כשנתקלים במחסום כתיבה?
כדולה של ספרים אני מסייעת לסופרים של ספרי אוטוריטה, עיון והדרכה לשבור את מחסומי הכתיבה ולהתגבר על חרדות ביצוע. ואלו כמה טכניקות שאני ממליצה עליהן והן יכולות לעבוד גם לכותבי תוכן באשר הם:
הבעיה: אנחנו מחכים למוזה
הפתרון: לצאת מזה, ומייד!
אמת שלמדתי מהסופר, שאני מאוד מעריכה, יובל אברמוביץ, מחבר "רב-מכר – להגשים את חלום הכתיבה": אין דבר כזה מוזה. יש דבר כזה משמעת. אל תחכו שהשכינה תשרה עליכם. פתחו את היומן, סגרו זמנים שאתם כותבים ודִבקו בהם, גם כשכלום לא נראה מספיק טוב.
הבעיה: אנחנו מחכים לפסקה המושלמת
הפתרון: להתחיל מהפסקה השנייה
פרפקציוניסטים? חייבים שהטקסט יהיה מושלם? – לפעמים כדאי להתחמם קצת על הקווים. התחילו מהאמצע, מהפסקה שאחרי הראשונה. כשתתפסו קצב יגיעו הרעיונות הטובים ממש.
הבעיה: אנחנו חושבים יותר מדי
הפתרון: לעבור לטייס האוטומטי
בימים שהכתיבה לא נובעת, השתמשו בטכניקות אוטומטיות. למשל: כתבו עשרה משפטים ועשו הפסקה. ושוב כתבו, הפעם 12 משפטים.
הבעיה: אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו
הפתרון: לנטרל את הקול הביקורתי
אם גם אתם, כמוני, נתונים לחסדיה של הביקורת, הוציאו אותה לחופשה. החליטו שאתם כותבים בלי לערוך את עצמכם ושמחר או בעוד שבוע תעברו על הטקסט ותערכו אותו. למעשה, זה מה שאני עושה עכשיו. התאריך הוא 3 במרס, השעה 01:10. אני כותבת בלי הבחנה (הנה הביקורת העצמית מעלה את ראשה המסרס), ומעניין מה יישאר מזה מחר.
הבעיה: אנחנו משקשקים מהרעיון שנכתוב ספר
הפתרון: להקליל את האווירה
לפעמים קשה לנו לכתוב כי אנחנו מכבדים ומוקירים את מלאכת הכתיבה וחוששים שאיננו ראויים לה. במקרה כזה אני ממליצה לדמיין שאתם כותבים הרצאה או מספרים סיפור לחבר ולא כותבים את הספר שיישאר לנצח בספרייה הלאומית 😊 – משהו פחות מאיים, שישחרר לכם את הצ'אקרות.
הבעיה: חרדת המתחזה
הפתרון: חבר טלפוני
לא תאמינו עד כמה החרדה הזו נפוצה – אתם בטוחים שאתם לא מספיק טובים ושאוטוטו יעלו עליכם, שאתם בכלל עושים הצגה.
למקרים כאלה בדיוק כדאי לטפח חברה או חבר שיזכירו לכם שאתם מוכשרים וטובים במה שאתם עושים וכותבים בזכות ולא בחסד.
מה לא לעשות (למרות שקשה להתאפק)? – לא לערוך את מה שכבר כתבתם במהלך משבר הכתיבה. אתם לא במצב רוח המתאים לקחת החלטות חשובות.
צילום: אנסטסיה פישר
